את הרשימה הקודמת סיימנו בהערה, שמצוות פריה ורביה שונה מכל המצוות בכך שחלקו של האדם בקיומה הוא מוגבל. האדם איננו שולט על הבאת ילדים לעולם אלא רק יכול לנסות להביאם. ודאי שאין הוא יכול לשלוט על מינם, וודאי וודאי שאין הוא יכול לשלוט על הילודה שלהם. כך נמצא, שגם אם אדם הביא ילדים לעולם, אם ילדיו לא הביאו ילדים, לא קיים את המצווה (לפי עיקרון זה נראה שיש להסביר את לשון הרמב"ם בהלכות אישות טו, ד: "כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו". הרמב"ם אינו אומר 'ויקיים מצווה זו' אלא 'ותתקיים', לפי שהדבר אינו תלוי רק בו).
טענו, שההכרה במוגבלות הזו, עשויה להביא לשתי תגובות הפוכות: האחת, שחובה על האדם להביא כמה שיותר ילדים כדי להגדיל את 'אחוזי' ההצלחה בקיום המצווה. השנייה היא דווקא תחושת שחרור מהלחץ לקיים את המצווה, מתוך הכרה שלא הכל תלוי בנו. לשתי תגובות אלו השלכות גדולות ביותר על שאלת תכנון משפחה, כפי שנראה להלן.
הבה נפתח, אם כן, את יסודות ההלכה, ונבחן: כמה ילדים מחויב האדם להביא לעולם? משנה מפורסמת במסכת יבמות מביאה מחלוקת בעניין (ו, ו):
"לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים: בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, שנאמר 'זכר ונקבה בראם'".
התלמוד הבבלי (יבמות סא, ע"ב – סב, ע"א) מסביר שטעמם של בית הלל הוא שהם לומדים דין זה מברייתו של עולם, אז ברא א-להים זכר ונקבה, ואילו בית שמאי למדו זאת ממשה רבנו, שוודאי קיים את כל התורה והיו לו שני בנים. מחלוקת זו אינה ברורה לחלוטין, שכן התלמוד מביא גרסאות שונות לה (סב, ע"א), ומעבר לכך קיימת מחלוקת ראשונים האם בית הלל חולקים על בית שמאי או רק מוסיפים עליהם (ראו מאירי שם סא, ע"ב). על כל פנים, לעניינו חשובה הלשון בה המשנה נוקטת. יושם לב שהמשנה אינה מתנסחת בלשון חיובית – כמה ילדים יש להביא כדי לקיים את מצוות פריה ורביה, אלא בלשון שלילית – לאחר כמה ילדים מותר לאדם להתבטל מפריה ורביה. מכאן יש ללמוד שהנחת המוצא של המשנה היא שעל האדם לעסוק תמיד בפריה ורביה, ורק בתנאים מסוימים ניתן להתבטל ממנה.
נראה שבאופן זה רומזת המשנה לדברי רבי יהושע המובאים בברייתא בהמשך (סב, ע"ב):
"רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים'".
רבי יהושע עומד על הנקודה בה פתחנו: לאדם יש שליטה מאד מוגבלת על כמות צאצאיו ואיכותפ, ולכן גם מי שהביא ילדים בצעירותו צריך להמשיך ולהביא ילדים בבגרותו, מתוך תקווה שמי מהם יכשר. אבל אם הדבר כה פשוט, מדוע המשנה לא אמרה זאת? מדוע היא רמזה לכך רק בלשון של שלילה, כאמור למעלה?
מכאן ניתן להסיק שדבריו של רבי יהושע (בעיניו של עורך המשנה לפחות) אינם חיוב מוחלט, לפחות לא באותה רמה של מצוות פריה ורביה מן התורה. לא מדובר רק בחיוב שהוא רק מדרבנן, כהסכמת רבים מן הראשונים, אלא מעבר לכך: חיוב זה הוא כלל אינו מצווה אלא מעין הדרכה ערכית-מוסרית לאופן שבו האדם אמור לנהל את חייו, אבל אין הדבר מוטל עליו כחובה אקטיבית בכל עת. כל זאת מרומז, כאמור, בלשון ר' יהודה הנשיא במשנה: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן…". נקודת המוצא היא שאדם תמיד משתדל לעסוק בפריה ורביה, אבל מבחינת ההלכה רשאי הוא להפסיק לאחר שקיים את החובה האקטיבית מן התורה. תובנה זו משמעותית מאד להבנת פסיקת ההלכה בסוגיה זו, בה נעסוק ברשימה הבאה.
(ואתחנן תשעז)
מצוות 'פרו ורבו'
השארת תגובה